לפי המילון האנגלי 'אוקספורד', חוק הג'ונגל מוגדר כך:

"קוד ההישרדות בחיי הג'ונגל, כיום בדרך כלל הכוונה לעליונות הכוח הגס או לאנוכיות, במסגרת המאבק לשרוד."

​

בטבע אין עם זה שום בעיה, החיות משתמשות באלימות להפגנת כוח

ופועלות לפי אינטרסים אישיים על-מנת לשרוד ולו יום אחד נוסף.

הבעיה היא, שאנחנו לא בטבע -

אז למה ילדים מתנהגים אחד לשני כמו חיות?​!

​

כיום בישראל, הילדים נמצאים במצב שאותו אני מכנה: "הג'ונגל החברתי".
בג'ונגל הזה, כמו בהגדרה מעל, ילדים רגישים מאוד מוצאים את עצמם בסכנה

לחוות מאחרים שימוש בכוח גס (אלימות) או ניצול אנוכי (חרמות, השפלות, מידור וניכור).

​

זה קורה במיוחד לילדים רגישים מאוד מאחר והם נוטים להיעלב בקלות,

להשוות את עצמם לאחרים, לוותר כשהם לא מצליחים ולכעוס מאוד מהר.

הקשיים הללו הופכים את היכולת שלהם להשתלב בתוך קבוצה חברתית למאתגרת,

ולכן הם מוצאים את עצמם הרבה פעמים לא שייכים -

מה שגורם להם להיות מסומנים כמטרות בג'ונגל הזה.

​

אז כדי למנוע את הסיכוי שיחוו בריונות על-ידי הילדים שנחשבים "חזקים" בג'ונגל,

ילד רגיש מאוד יעשה הכול ולו רק כדי "ללכת אחרי העדר", גם במחיר

של לא לבטא את עצמו ואת הייחודיות שבו, ואפילו להקטין את מי שהוא.

​​​

בגילאי 13-8 בהם אני מתמחה, ככל שהולכים ומתקרבים לחטיבת הביניים,

הילדים מתחילים לגלות את הזהות שלהם והשוני מתחיל להיתפס כחולשה.

כי אם כולם אוהבים כדורגל ואני לא - אז אני לא בסדר ואני לא שייך.

ואם אני בן שרוצה לשחק תאטרון, תחום שרובו בדרך כלל בנות -

אני לא כמו כל הבנים, ולכן שוב, אני לא בסדר ואני לא שייך.

​​

היום הדימוי העצמי של ילד כל כך תלוי במה יגידו או יחשבו,

עד שהוא פשוט יבזבז את כל הפוטנציאל שלו ויחיה חיים של קורבנות.

וקורבנות לא חייבת להיות פעילה - כמו בריונות וחרם לדוגמה -

אלא היא יכולה גם להיות סבילה, עם יומיום מלא בוויתור עצמי.

​​

והבעיה בוויתור הזה, היא שהתסכול שבעקבותיו לא יאחר להגיע.
כי אם הניצוץ של הילד לא נמצא בכדורגל, אבל הוא משחק "כי ככה כולם",

מהר מאוד הוא יבחין כמה האחד יותר מוצלח במשחק

וכמה השני יותר אהוב ממנו חברתית -

​

והנה לפתע אתם לא מצליחים לזהות את הילד שלכם

שעד לא מזמן היה הולך וחוזר מבית-הספר שמח ומאושר,
ועכשיו הוא פקעת עצבים מהלכת עם חוסן רגשי מתחת לאפס.
 

זה יוצר מצב שבו הילד שלכם
מוציא את התסכול שלו לכל עבר (בעיקר כי הוא מופנה כלפי עצמו),
חושב ומדבר על עצמו בצורה שלילית,
מתקשה למצוא את המקום החברתי שלו,
וכל יום שלו מלא בתחושה ששום דבר לא מצליח לו והכול קורה לרעתו.

​​

אתם רואים אותו כועס ישר כשמפסיד, נעלב בקלות מהחברים,
מוותר לעצמו ברגע שהדברים לא הולכים כפי שתכנן,

והפחד הגדול ביותר שלכם ההורים רק הולך וגדל -
שהילד ימצא את עצמו ללא חברים, עם אפס מסוגלות עצמית
ועם סיכוי להפוך לקורבן של אחרים.​​