חיפוש
  • דניאל שחר

סיפור האימוץ המרגש של נאקלס - הכלב הנכה והמאושר שלי

היי כולם! אני נאקלס, וזה הסיפור המרגש שלי:


שמי נאקלס, רוטרמן (רוטווילר מעורב עם דוברמן - כן, יש דבר כזה, איזה מגניב?!) ואני בן שנה וחודשיים. טוב, בערך, אולי שלושה. אבא ואמא שלי לא יודעים מתי בדיוק נולדתי. אף אחד לא באמת יודע.

אתם מבינים, כשהייתי קטנצ'יק עברתי תאונה. מי שאז אמור היה לדאוג לי, לא כל כך דאג לי. אני נפצעתי ואיבדתי תחושה חלקית ברגל, כל עצב הירך שלי נפגעה, וזה אומר שאני לא בדיוק יודע איפה אני ממקם את הרגל שלי. בגלל זה קראו לי "נאקלס", כי דרכתי על המפרק שלי במקום על הכפה. אני גם הולך די מוזר, כי בנוסף לרגל הפגועה שלי, גם האגן שלי פרוק, לא מחובר טוב.


נטשו אותי כי כנראה שכבר לא היה בי שימוש ומהר מאוד מצאתי את עצמי משוטט לבדי בשטחי יהודה, עד שיום אחד מצאו אותי ולקחו אותי לכלבייה. הם היו מאוד נחמדים, אבל הייתי נעול בכלוב, וזה לא היה לי כל כך נוח. אבל זה דווקא לא החלק העצוב.


יום אחרי יום ראיתי איך כל החברים שהכרתי עוזבים אותי, הולכים עם היצורים ההולכים על שתיים. הם היו נראים שמחים, ושלא תבינו לא נכון, גם אני שמחתי בשבילם. אבל אני נשארתי די לבד, וזה היה לי עצוב.

בכל פעם שהגיע מישהו, הסתכלתי עליו מיד וחיכיתי שיביט בי חזרה. אבל אז כשניסיתי ללכת לכיוונו, ודרכתי לא נכון על הרגל שלי, הוא ישר הסיט את המבט ויותר כבר לא עניינתי אותו. החזירו אותי לכלוב והוציאו כלב אחר במקומי, עוד חבר שלי עזב מאושר ושוב אני נשארתי לבד.


כבר התחלתי לאבד תקווה, אם לספר את האמת. בכלבייה אמרו שיש בי את כל הדברים שההולכים על שניים לא רוצים לקבל: דבר ראשון, אני רוטווילר וכולם בטוחים שאני מסוכן, למרות שבסך הכול אני רוצה להגן על מי שאוהב אותי, אבל אם מחנכים אותי יפה ומתייחסים אליי טוב, אני מתנהג די למופת. דבר שני, אני כלב שחור וגדול, והבנתי שהם אוהבים כלבים קטנים ובהירים. והקינוח לסוף - אני נכה, וההולכים על שניים מעדיפים כלבים שיודעים ללכת טוב, שנראים מושלם.


בכל לילה בכיתי בכלוב והייתי עצוב, לא הבנתי למה אף אחד לא בא בשבילי. גם אני רוצה לצאת החוצה. גם לי מגיע, אני הייתי ילד טוב, באמת.

ואז יום אחד, הגיעו שני הולכים. אחד מהם מצמץ והיה נשמע שהוא נובח קצת כמוני, אבל הוא לא בדיוק היה דומה לי. בהתחלה הוציאו אליהם את חבר שלי, כלב בשם "לינק", פיטבול מעורב ובריא לגמרי, אבל גם הוא נשאר פה כי חושבים שהוא מסוכן, וגם עליו לא כל כך סומכים.

אחר כך הם ביקשו לראות אותי. אני יצאתי החוצה ומיהרתי אליהם, התלהבתי מאוד לראות אותם וישר התגלגלתי על הגב, כי זה מה שעושים ילדים טובים, לא?

ואז הבנתי שהגיע הזמן לבצע הליכה, ובזה אני לא הכי טוב כי אז רואים שהרגל שלי לא טובה. בריצה אני מקפץ, אז לא שמים לב לזה.

כבר הייתי מוכן שיחזירו אותי בחזרה אל הכלוב ויוציאו את לינק לחופשי, אבל פתאום ההולכים הנחמדים ביקשו להוציא את לינק ואותי לטייל ביחד. אז יצאנו איתם, ולינק כמו לינק היה מאוד דומיננטי. הוא הלך בבטחון עצמי מלא ודיבר עם כל כלב מעבר לגדר, לפעמים בקול רם מאוד, ואני? אני הלכתי כל פעם עוד קצת וישבתי, כי אני מתעייף מהר מאוד עם הרגל.


כשסיימנו, היה לי ברור שיבחרו בלינק, כי אני אפילו לטיול ארוך מתקשה לצאת. חיכיתי שזאת שמטפלת בנו תחזיר אותי, אבל אז האיש שעושה פרצופים מוזרים פתאום קרא: "אנחנו נאמץ אותו. נאמץ את תירוש". כן, ככה קראו לי בכלבייה, מוזר נכון?

המטפלת ממש קרנה מאושר והרעיפה עליהם המון מחמאות, כאילו קיבלו הרגע שק שלם של אוכל. ואז שמעתי את האיש עונה לה: "אחת הסיבות שאני לוקח אותו, זה גם בגלל שהוא נוח בטיולים ולא משתגע כמו לינק, וגם בזכות העובדה שהוא נכה. כי גם לי היה קשה כשהייתי קטן, אני חי עם תסמונת"- ופה שכחתי מה הוא אמר, זה היה נשמע כמו הדבר הזה שדומה ללאפה... אה, טורטיה! כלומר טורט.


לראשונה בחיי העיניים שלי ברקו בדמעות. אבא שלי לימד אותי, שזה שאני מתעייף מהר בטיולים זה דווקא טוב ונוח, והרגל שלי היא לא בהכרח עניין רע. אז נכון, אני עולה לא מעט, והם בהחלט היו אמיצים כשאימצו אותי. אבל אמא שלי ואבא שלי אוהבים אותי. הם אוהבים אותי על אמת, והנכות שלי גורמת להם לאהוב אותי אפילו יותר.

אני ילד טוב, והם מאוד גאים בי. אני מתייחס יפה לזוחלים על ארבע שנראים כמוהם רק בקטן מאוד. אני שוכב בנסיעות בצורה מאוד רגועה ונינוחה, גם אם נוסעים שעות רבות. אני עושה פרצופים מצחיקים ומאוד אוהב לשחק עם צעצועים, וההורים שלי קנו לי מלאאא מגניבים! אני אפילו למדתי שאם אני מביא להם צעצוע, הם משתוללים ביחד איתי.


הרבה פעמים אני נפצע, ורואים שזה קשה להם, הם נהיים עצובים ומתוסכלים. אבל יום למחרת, השמש שוב זורחת, ואני? אני עושה אותם מאושרים, והם עושים אותי מאושר. אנחנו נתמודד עם כל הקשיים, ביחד. אני יודע כי זה מה שאבא שלי עושה הכי טוב מכולם.

אז קוראים לי נאקלס, ואני כלב נכה ומאושר.



0 צפיות0 תגובות