הווידוי הגדול ביותר שלי, מעומק הלב!

מחר אני הופך רשמית בן 25 - ויש לי וידוי: לפני עשור התביישתי לומר את השם שלי, צמד המילים "דניאל שחר". כן, עד כדי כך. כשהייתי בן 13 לא סבלתי את מי שאני. הרגשתי נחות, מוזר, לא שווה - לא כאדם בפני עצמו ולא בהשוואה לאחר. אחרי שחוויתי מחשבות אובדניות בגיל 13, לא הבנתי... איך לעזאזל אני עדיין בחיים?

שום דבר לא החזיק אותי, למען האמת. חברים לא היו לי, במשפחה שלי מרדתי, אפילו מערכת החינוך החליטה לוותר עליי. הייתי בעיני כל הסובבים אותי: "הילד ששום דבר מיוחד לא יצא ממנו." אז מה זה הדבר הזה שהצליח להשאיר ילד בן 13 עם מחשבות אובדניות, חרדות, הפרעה כפייתית טורדנית, דכאון, ADHD ותסמונת טורט - בחיים? האם הגיוני שילד בן 13 שלוקח 3 כדורים, שיש לו אפס בטחון חברתי ומינוס הערכה עצמית - יצליח כנגד כל הסיכויים?

אני רוצה לשתף אתכם במשפט שאחי, דור, כתב לי במוצ"ש האחרון, משפט שריגש אותי עד שהעיניים בהקו מדמעות: "העתיד לפניך עוד מזהיר, אחי הגדול. אני בטוח בכך ומאמין בך, כי אני מכיר ויודע מי אתה ומה אתה שווה." דורצ'וק תמיד האמין בי, וכנראה שעמוק בפנים - גם אני האמנתי בעצמי.

דניאל שחר בן ה-13 החליט שהגיע הזמן לשינוי. זה דרש ממנו לא מעט מאמץ אמנם, אך שלוש שנים אחר כך הוא כבר הוריד את כל המשקל העודף שלו, העלה את הבטחון והדימוי העצמיים והבין בפעם הראשונה בחייו שגם לו יש זכות לחיות כנער מאושר. אבל לנער הזה עדיין היה קשה מאוד לקבל את הטיקים. מבחינתו מלחמה בכל טיק שעלול לצאת הייתה הדרך הנכונה.

היום אני כבר יודע שאין כזה דבר "להילחם" בטיקים, כי מאבק בהם הוא מאבק בעצמי. היום אני "מנהל את הטיקים". אני לא "לוקה" בתסמונת טורט, אלא חי עם תסמונת טורט. אני יכול להשפיע עליה ולנווט אותה, ולא להפך. השוני הוא בנקודת המבט - מקורבן למנהיג. הרגע שהוביל להשלמה עצמית אמיתית היה אחרי השירות הלאומי, כשילד מאושפז גילה לי לראשונה שהטיקים שלי הם יתרון. שנה לאחר מכן גם הגיע מה שאני מכנה "השינוי הגדול" - התקופה בה הבנתי כמה הדרכת רכיבה טיפולית הופכת אותי לגבר שתמיד חלמתי לגדול להיות.

כשאני נכנס למגרש ומבדר את הילד, אני מרגיש שנשלח אליי מלאך שמטרתו להאיר ולהעיר אותי, לגרום לי לזכור תמיד מאין באתי ולאן אני הולך. כשאני נכנס למגרש והילד עולה על הסוס, אני מרגיש שאפשר לדבר בגובה העיניים גם אם גילי משולש מגילו, כי הסוס הוא מהות העוצמה ולא משנה כמה גדול או קטן אתה. כשאני נכנס למגרש והילד יוזם יחד איתי את שיעור הרכיבה הטיפולית, אני מבין את האחריות האלוהית שמונחת על כתפיי - להאדיר את הילד הזה ולתת לו את הכלים שדניאל שחר בן ה-13 יחל בזמנו שיהיו לו.

כשאני נכנס למגרש, אני עובר שינוי צורה אבסולוטי. אני כבר לא דניאל שחר בן ה-13. נעים מאוד, היום אני פאקינג דניאל שחר, הגבר שהוא תמיד חלם להיות.

הפוסט הזה מוקדש לכל הילדים עם תסמונת טורט שמרגישים שאלוהים הטיל עליהם קללה. הרימו את הראש גבוה, הביטו קדימה, ולעולם אל תשכחו - אלוהים העניק לכם ברכה. ❤️