חונכות היא לילדים שבשלים לכך - מודעות ומוכנות כתנאי התמודדות

מודעות ומוכנות כתנאי התמודדות. בהמשך לפוסט הקודם שלי, שהיה כאוב וטעון, אני רוצה לשתף אתכם לעומק את אותם תנאים חשובים המאפשרים או מונעים מן הילד התמודדות מקדמת עם הקשיים. אזהרה, זה יהיה ארוך אבל לגמרי שווה את הזמן שלכם. אז ככה:

בגישת החונכות שלי "לב למען הצלחה", אני מתנה שני שלבים הכרחיים שלבעדיהם הילד יגיע לא מספיק מוכן להתמודדות עם כל מיני אתגרים שהסיטואציות מציבות לו.

השלב הראשון והחשוב ביותר הוא - מודעות. המשמעות של להיות *מודע* למשהו, בשונה מהיכולת *לדעת* משהו, היא שהידע הוא חלק מהמודעות. למעשה זהו הפרמטר הראשון מתוך שלושה, כאשר השני הוא האופן שבו האדם תופש את מה שיודע (רגשות, מחשבות, השקפת עולם וכדומה), והשלישי הוא איך שהאדם מגיב בהתאם לתפישותיו (האם אני אפגע באחרים או בעצמי, האם אני אשמור על קור רוח, האם אנסה לתקשר את מה שעובר עליי).

בשפה המקצועית, התהליך הזה של מודעות נקרא קלט-עיבוד-פלט (כלומר ידע-תפישה-תגובה). כשמדובר בחונכות, במידה ותהליך זה לא מתבצע בצורה תקינה הילד לא יהיה מסוגל (משמע חוסר יכולת של ממש, לא חוסר רצון) להכיל בתוכו את הקושי שאיתו מתמודד, מה שיסתיים בהצפה (overwhelm). לפי מה שבדקתי לאורך השנים בניסוי וטעיה, הביטוי של ההצפה לרוב יהיה טנטרום (התפרצות זעם), כי הילד בעצם חווה עומס חושי ו/או רגשי שהוא לא יודע כיצד לעכל.

ברגע שהשלב הראשון של המודעות לא עובר בהצלחה, נוצר באופן כמעט אוטומטי כשלון גם בשלב השני בגישה שלי, שלב המסמל את המוכנות. אם המודעות מהווה את מערכת היחסים של הילד עם עצמו, אז המוכנות מהווה את מערכת היחסים שלו אתכם. אלו הקשר, האמון, הברית המוסכמת והשפה המשותפת אשר מרכיבים את המוכנות של הילד לשיתוף פעולה. והרי מובן לנו שכשל בהתמודדות של הילד עם עצמו, אך טבעי שיוביל לכשל ברצון (הפעם רצון, לא יכולת) לשתף פעולה עם אדם אחר. כאן לפי בדיקתי, הביטוי של חוסר המוכנות היה לרוב דווקא הסתגרות ושתיקה.

המשוואה די פשוטה: אף ילד לא ירצה לשתף פעולה עם אחר כשהוא לא יכול להכיל את עצמו. התוצאה של המשוואה, קצת פחות פשוטה. ילד שמגיע למצב כזה, שבו הוא גם מתפרץ וגם נאטם, זהו השלב שבו הילד עלול לחוש מצוקה - כי הוא לא מסוגל לעכל את המצב בעצמו מחד, ומאידך מסרב להקשיב לקולו של אדם שאכפת לו, ולכן אין מוצא. את המשפט "לא ניתן לעזור לאדם שלא עוזר לעצמו" מכירים? מדויק.

לעומת זאת, אם רק השלב השני (מוכנות) כושל אבל הראשון (מודעות) מתקיים, כלומר אם הילד מסתגר ממך אבל כן מסוגל לעכל את המצב ורק צריך רגעים לעצמו, לפעמים פסק זמן קצר עשוי להיות כל הדרוש כדי לסדר את העניין ולנסות לבסס מחדש טוב יותר את השלב השני של קשר החונכות. החלק הקריטי מתרחש כאשר השלב הראשון כושל, ואז הילד עלול להתפרץ ובמקרים חמורים אף להוות סכנה לעצמו או לאחר. כי במצב הזה הוא לא מודע מספיק למחשבותיו, רגשותיו ומעשיו, וההשלכות יכולות להיות לא נעימות. לכן, אגב, מוכנות היא השלב השני ומודעות היא השלב הראשון וההכרחי ביותר שבלעדיו החונכות לעולם לא תעבוד.

מה שכן ובכל אופן, לא כדאי להטיף בדברים לילד בזמן שהוא מתפרץ או נאטם. המיינדסט (דפוס החשיבה) שלו נמצא בווייב אחר לחלוטין, ורוב הסיכויים שהמוח שלו יסנן 80% ממה שתנסה לומר בין כה וכה. זה בסדר להרגיש לא בסדר, בטח ובטח אם הילד צריך לקחת אחריות על מעשיו. מספיק רק שתבהיר לו שאתה מבין ללבו ואתה תהיה שם איתו כשירגע.

אם הילד במצוקה, כשהוא עובר לחלק השלישי בגישה שלי שבו הוא צריך לחוש הלכה למעשה את החוסר, את ההקרבה שצריכה להיעשות בקבלת החלטות, את הערכים שהוא לא מצליח להשיג ואת הרגשות השליליים שעוברים בו - הוא פשוט יהיה חסר כלים להתמודד. זה בעצם שלב ההתמודדות שמהווה את הטריגר להתפרצות או להסתגרות. תבינו שהשלב הזה של החוסר הוא כל כך חשוב בחיים שלנו, כי הוא זה שאמור להניע ולדחוף אותנו קדימה: להישגיות, לבניית אגו וזהות בריאים, לתחרותיות, להצלחות ולהגשמת שאיפות. וכך בהחלט קורה כאשר הילד מפתח מודעות לקושי שלו ומראה מוכנות להשפיע עליו יחד.

אבל במקום זאת, מאחר והילד לא צלח את שני השלבים הראשונים, בשלב הכה מוחשי הזה הוא חווה רגרסיה (הדרדרות) ולא התקדמות, וחוזר לשלב הראשון ששם הוא והחונך מנסים להתמודד מחדש. זה בעצם מעין איפוס ופתיחת דף חלק בתקווה שהחונך והילד למדו לקחים. אגב, המצוקה יכולה גם להיות זמנית ושבוע לאחר מכן בסיטואציה אחרת הילד יתפקד אחרת, אך הבעיה היא הדרדור שהיא יוצרת בכל פעם שמגיעים למבוי סתום והמעגל הזה חוזר על עצמו. לכן חשוב במקרים כאלו לערב טיפול, לפעמים במקום אבל לא בהכרח אלא אפילו במקביל לחונכות. המטפל יכול ללמד את הילד לעזור לעצמו וכך לסלול נתיב לחונך. כמובן שסמכות ההורה גם חשובה במשולש הזה, אחרי הכול הילד מבלה את רוב זמנו בבית הוריו.

קחו בחשבון שעם ילדי חינוך מיוחד המצב נחשב אפילו ליותר מורכב ודחוף, ותמיכה נכונה של ההורים עם הצבת גבולות בריאים הם הכרחיים לעצירת הדרדור שאצלם מהיר יותר ויתבטא לעיתים באפיזודות קצרות אך קיצוניות, ואחרי כמה שעות ייתכן שהילד יתנהג כאילו כלום לא קרה. במילים אחרות, רמת חוסר המודעות כאן היא גבוהה מאוד ולפיכך הסיכון. בחינוך המיוחד הילדים לרוב יהיו תלותיים יותר בהורים מאשר בחינוך הכללי, לכן ההורה יאחוז בהשפעה גדולה יותר על הילד ויהיה משמעותי אף יותר לתהליך הצלחת החונכות.

אז מה עושים? אם הילד נמצא במצוקה - פונים לגורם טיפולי, ואם צריך אז קליני. אם הילד מצליח להגיע אל השלב השלישי כשהוא יכול ורוצה להתמודד, אבל פשוט מתקשה במציאת הדרך הנכונה עבורו או שצריך להעצים את יכולותיו - מרימים לי צלצול, הילד יכול להיעזר בחונך שילווה אותו במסע ההצלחה.

דברו איתי! באהבה, דניאל שחר, מייסד "לב למען הצלחה" - רמה חדשה של מקצוענות בחונכות. דניאל שחר - הדרכה. הרצאה. השראה 054-5420148