איך חניך שלי, ילד בן 10, תיקן לי טראומה ברכיבת אופניים שהייתה לי מלפני 18 שנים
בגיל 10 בערך, עברתי תאונה רצינית שגרמה לי להפסיק לרכוב על אופניים. בהתחלה כל כך שמחתי שאני לא צריך לנסוע עם גלגלי עזר יותר – דבר שגם ככה למדתי באיחור – וממש התלהבתי שאני מסוגל לנסוע באופן עצמאי, להרגיש את הרוח שבין השיער שלי לקסדה, להנות מההאצה.
אבל אז, ברגע אחד של דיווש מהיר, הגיע לו טיק נחמד שגרם לי לעזוב את הכידון. השביל שבו נסענו, היה מלא בסלעים בצדו הימני לשם נפלתי. אתם בטח מבינים בעצמכם מה קרה... זה היה סלע שפיצי מאוד, שהצליח להגיע למצח שלי בצורה שאפילו הקסדה לא ידעה לבלום. דפקתי את המצח כל כך חזק, שעד היום מבנה העצם שלי בצד ימין נותר בולט, העצם לא חזרה למקומה.
מאותו יום והלאה, הפסקתי לרכוב על אופניים. כמעט 18 שנה לא עליתי על הדבר המפחיד הזה עם הכידון הבוגדני, שעלול להפתיע אותי ברגע שהטיק יגיע. אבל אז, הגיע החניך האלוף שלי, שהראה לי והתגאה איך שהוא רוכב נהדר על אופניים. "אולי תעזור לי להתגבר על הפחד?" שאלתי אותו. "אין בעיה, אני אעשה לך שיעור מתחילים ומתקדמים!" ענה לי בשמחה.
והנה אני, בוידאו אחד של שיעור המתחילים, כשהחניך לוקח אותי לפארק לנסוע שבילים שנראו לי נורא מאיימים תחילה. ובוידאו השני, שיעור המתקדמים, אחרי שלימד אותי לרדת ולעלות מדרגה ולבצע פניות חדות במהירות – לקח אותי למבחן נסיעה על תוואי שטח. ואני הייתי כל כך מבסוט! לא האמנתי באותו רגע שאני מסוגל לעשות את זה! אז כן, היו ניסיונות לעזוב את הכידון, אבל היום כבחור בוגר אני גם יודע לתפוס אותו שוב הרבה יותר בזמן.
אני רוצה לספר לכם, שבזכות הילד בן ה-10 המהמם הזה, נמחקה הטראומה של דניאל בן ה-10 מפעם. ובאיזה בטחון הוא מדריך אותי, כריזמה בטונות! עם יכולות וורבליות שלא מביישות אדם בגילי.
זו תובנה פשוט מדהימה. לחשוב שכמה שאני מעצים את החניכים שלי, הם יכולים לא פעם ולא פעמיים לעשות לי בית-ספר, וללמד אותי את כוחו האמיתי של הרצון. ובשבילם אני עושה הרים וגבעות – עם אופניים או בלי – כי לשם השליחות הזו נועדתי:
להפוך את הקושי שלהם ממונע הצלחה, למנוע ההצלחה. ונחשו מה? מסתבר שגם את הקשיים שלי. איזה סיפוק, כמה אושר. דניאל שחר - הדרכה. הרצאה. השראה
