חיפוש
  • דניאל שחר

בין שיפור לשינוי - מתי צריכים התערבות טיפולית ולא חונכות!

היום הייתי עד למראה קשה מאוד בחונכות, שכמובן לא אוכל להרחיב עליו עקב חסיון ואתיקה מקצועית. רק אגיד שהזעזוע לא עבר עד עכשיו, ולכן הייתי רוצה לנצל את הפלטפורמה כדי לשתף את ההבדל שבין שיפור לשינוי ולשחרר את התחושות הקשות שעוברות בי.


במסגרת תפקידי, פעמים רבות חל בלבול מצד ההורים בכך שהם רואים אותי כמטפל ולא כחונך. הבלבול הזה יוצר ציפיות לא ריאליות וגם לא תמיד הולמות, להיכנס אל תוך סיטואציות שאני לא אמור לקחת בהן חלק או לקבל מקרים שאני לא צריך לקבל.

אני יכול להבין את הבלבול. תחום החונכות בארץ לא קרוב אפילו לביסוס כמקצוע ביחס לתחום הטיפול, שצבר תאוצה כל כך גדולה בשנים האחרונות עד אשר לצד המטפלים הטובים והמוסמכים צצים שרלטנים מכל כיוון, ופתאום כל אדם מוגדר כמטפל וזו הציפייה גם ממני.


לשם ההבהרה, אני לא מטפל ומעולם לא הייתי. מדריך טיפולי בהחלט הייתי, וזה שונה בתכלית מאדם האוחז בתואר שני טיפולי המוכר על-ידי המדינה ככזה. וזה לא דבר רע, זה פשוט מה שזה, ולכל אחד יש את התפקיד שלו והמקום שלו להשפיע לטובה.

כיום אני חונך, ועם גישתי "לב למען הצלחה" אני יוצר פריצת דרך משמעותית בתחום החונכות בארץ. אבל, וזה אבל גדול, בגלל שיש חינוך שוק רציני לעשות כחלק מזה - אני מוצא את עצמי במצבים כמו היום, פשוט הלום ואולי אפילו משותק, כי אין לי את הכלים שיש למטפל קליני.


וכאן אני חייב לשחרר: החונך הוא לא מטפל ולכן הוא לא יוצר שינוי, הוא יוצר שיפור. שינוי הוא קונספט פונדמנטלי יותר, עומק שטמון בפסיכולוגיה של האדם שעובר אותו, כך שגם אם האדם נמצא במצוקה, אפשר *לשנות* את המצב הזה.

אי אפשר *לשפר* אדם במצוקה מאחר והיא גורמת למצב שנקרא "הטרוסטאזיס" - חוסר איזון - רגשי, נפשי, מה שתרצו. המטפל יודע לעבוד עם המצב הזה, בעוד שהחונך עובד עם אנשים במצב "הומאוסטאזיס" - מצב של איזון שבו כל הצרכים הבסיסיים של האדם קיימים, הן במישור הרגשי-נפשי הן במישור הפיזי, ומשם הוא מסוגל לשפר את המצב הקיים לטובה.


אני פונה כאן להורים לילדים! כל כך חשוב שתבינו את המסר שאני מנסה להעביר פה, כדי למנוע מצבים כפי שנכחתי בהם היום. כדי לשפר, צריכים בסיס שניתן יהיה לשפר. אם הילד שלכם חווה מצוקה, אני לא הכתובת, הגישה שלי בפרט אינה הכתובת והחונכות בכלל אינה הכתובת. אי אפשר לבנות את מדרגות ההצלחה על בסיס שאינו יציב! ולכן התערבות קלינית עשויה להיות הכרחית כדי לייצב את הילד ממצב של חוסר איזון למצב של איזון, על-מנת שהחונך יוכל להתמקד בהתקדמות ולא בכיבוי שרפות.


אני מבקש מכם, מעומק הלב, הורים יקרים לילדים מהממים - תדעו להכיר במצב שבו הילד שלכם זקוק לעזרה! מצב שבו הילד שלכם צריך שינוי ולא שיפור, מצב שבו הילד בחוסר איזון והוא חווה מצוקה עמוקה.

לדוגמה אם הילד מפחד לצאת מהבית אבל הוא מוכן לפחות לנסות, או אפילו מודע לסיכון הגדול הכרוך בלוותר על צרכיו החברתיים - זה מצב שאפשר לשפר. כי ישנה מודעות וישנה מוכנות. יש פה בסיס.

אבל אם הילד מסרב לצאת בכל מאודו עד אשר ישתמש בכל אמצעי, כשר או לא, כדי להימנע מהמטרה - גם אם זה אומר לפגוע בעצמו או בסביבתו - זהו מצב הדורש טיפול. כי אין לחונך בסיס לבנות עליו הצלחות.

בגישה שלי הכול מתחיל ביצירת מערכת יחסים חיובית עם הקושי, ואדם שחווה מצוקה אינו יכול ליצור כזה מצב כי חסרים לו הכלים לכך. בתוכו הוא רוצה, אני בטוח, אבל אינו מסוגל, כי הוא מרגיש קורבן הנשלט על ידי הקושי שלו וזה מצב שדורש התערבות מגורם קליני מוסמך, לא מידיו של חונך.

החונך צריך לקבל לחיקו את הילד כשהוא מסוגל להבין "קשה לי, אבל אני יכול להצליח את זה" וללוות אותו בתהליך. בלי התובנה הזאת, שמגיעה מטעמו של הילד בעצמו, החונכות פשוט לא תעבוד. אני יודע ומכיר בגבולות הידע והסמכות שלי, אבל חייב שתכירו גם אתם, ושתדעו מתי לגשת ולבקש את העזרה הנכונה עבורכם, שהרי הכול בסופו של דבר לטובת ולמען הילד.

אני כאן בשבילכם תמיד, שלא תטעו, אך כדי *לשפר* את החיים של הילדים שלכם - לא *לשנות* את הפסיכולוגיה שלהם. תודה רבה על שקראתם, זה נכתב מדם לבי.



0 צפיות0 תגובות