חיפוש
  • דניאל שחר

כמה אנשים ברחוב גיחכו עליי וכמה התאזרו בס(ו)בלנות?

החג יצא לי לקיים שיחה על נורמות חברתיות, על איך שההיגיון מגביל אותנו בעודו עומד בין הרצון שלנו לעשות דבר מסוים, לבין הקודים החברתיים שיעבירו ביקורת על הדבר הזה.


למי שיודע וגם למי שלא, אני אוטודידקט, כלומר אדם המלמד את עצמו באופן עצמאי. השיחה על הנורמות החברתיות הזכירה לי שלימדתי את עצמי על הגישה של פרויד, שמדברת על הקונפליקט של האדם בין ה"איד" (הרצון הפרימיטיבי או החייתי והמיידי שלנו לעשות משהו) לבין ה"סופר-אגו" (הנורמות החברתיות, המצפון והמוסר שמרסנים את האיד במידת הצורך).

כך נולד ה"אגו" שיושב בין השניים, בונה את הזהות שלנו בין מה שאנו חושקים ורוצים לעשות ברמה האישית לבין מה שאנו מותרים ויכולים לעשות ברמה החברתית.


זה מה שעלה לי בראש כשהחניך שלי ביקש ממני לשים שפם מלאכותי, לדבר מצחיק ולהתנהג מוזר – ולצאת כך לרחוב. הוא היה מאוד סקרן לגלות כמה אנשים יצחקו עליי וכמה לא. עכשיו, שלא תבינו לא נכון – בהחלט יש על מה לצחוק. זה מוזר, זה מבדר, אבל יחד עם זאת זה בודק את סובלנות והסבלנות שלנו כחברה.


סובלנות מאחר והאדם שמולי לא מכיר אותי – אולי יש לי עיכוב התפתחותי מסוים? אולי אני נמצא על הספקטרום האוטיסטי? אולי אני באמת פשוט אדם עם טורט שעושה ניסוי חברתי? העובדה שאני מתנהג שונה ממה שהנורמה מצפה לראות מאדם חולף ברחוב, לא מצביעה על כך שאינני שייך או שערכי פחות.

סבלנות כי גם אם זה מאוד מבדר, אפשר ומומלץ להתאפק שלוש שניות ולחלוף על-פניי, ורק אז לגחך כשאני כבר לא מבחין בכך והסיכוי שזה יפגע בי – או החומרה של הפגיעה בי – יהיו נמוכות הרבה יותר.


התוצאה שהחניך שלי ואני נוכחתי לראות, היא שרוב האנשים הצעירים יותר שחלפו על-פנינו לא המתינו וגיחכו מיד, כשחלק אפילו נעצו מבט כשעשו זאת. חלק אפילו התלחששו ממש כשהיינו כתף אל כתף, והיה אפילו בחור (בוודאות מעל גיל 18) שנהג וצחק עלינו בלעג וקול רם תוך שחלף במהירות מופרזת על הכביש.

המבוגרים לעומת זאת, אלו שבהחלט ניתן היה לראות שהם מעל גילאי 30 וחלקם אפילו כבר מזדקנים, לא רק שלא צחקו מול הפנים שלי, אלא כשנכנסו לחנות שלהם ושאלנו אותם שאלות, הסתכלו לי בעיניים וענו בצורה כל כך צלולה, שלרגע שחכתי שיש לי את השפם המוזר הזה עליי.


וזה באמת אירוני כי אני זוכר שקראתי בספר של התפתחות אישית, שהעשור הזה של גיל 30 הוא עשור של בשלות אישית ושל הגעה לשלמות (מלשון שלם, לא מושלמות) של פרודוקטיביות, עשייה והתנהגות בוגרת.

יחד עם החניך שלי סיכמנו את הניסוי החברתי שלנו. האלוף דגל בגישה של "חיים פעמיים (גלגולים)", אז כדאי שנעשה כיף כאן ועכשיו. ואני בתוכי הרגשתי תחושה ממלאת, חמימה ונעימה – שיש אנשים טובים, סובלניים וסבלניים בחברה שלנו, הם כל הזמן סביבנו ומוכנים להכיל אותנו גם אם לא בדיוק נענה על הנורמות החברתיות הפחות קריטיות (אלו שמעניקות לנו חופש להתלבש, להתנהג ולהתאפיין איך שנרצה, מבלי לפגוע באף אדם אחר או בעצמנו).


לגבי אלו שפחות? רק התבהר לי כמה חשוב הצורך לאתגר את החברה שלנו עם ניסויים מסוג זה בתדירות כמה שיותר גבוהה, כך שנעלה מודעות לשוני של כל אחד ואחת ונהפוך את המושג "חופש הביטוי" לדבר חי ונושם, קונספט שאנו כחברה יודעים להכיל וגם לעודד.

ומה לגביי? נורא חששתי לעשות את זה, אחרי הכול יצאתי החוצה בציפייה שיצחקו עליי, אבל עשיתי את ההקרבה הזו למען החניך שלי ואני כל כך שמח שעשיתי זאת, כי הודות לחניך שלי החוסן שלי התחזק בצורה נפלאה.


מסיים את הפוסט הזה עם איחולים לחורף המתקרב, שנדע להיות מקום חברתי חמים, נעים וביתי לחיות בו, בדיוק כפי שכל אחד ואחת מאיתנו אוהבים את המקום האישי שלנו.

רוצים שגם הילדים שלכם יממשו את הפוטנציאל הטמון בהם וילמדו ערכים ומסרים לחיים? אני כאן כדי ללוות, לטפח ולהעצים אותם! סמסו לי בוואטסאפ או התקשרו לנוחיותכם.

www.DanielShahar.com

054-5420148


2 צפיות0 תגובות