.png){kind=small}
"אוף, אני גרוע בזה." אמר לי תלמיד אהוב מאוד שלי היום לאחר שהתברר לו שאת התרגיל שעושה, סיים כבר תלמיד אחר לפניו.
"מה גורם לך לחשוב שאתה גרוע?" אני שואל אותו, גורם לו במכוון לחשוב על ה-Worst Case Scenario. כי בגישתי "לב למען הצלחה" אני מאמין שלהרגיש את החוסר הכואב בלב שלנו, מעורר בנו שאיפה גבוהה להשיג בדיוק את זה.
"מישהו אחר כבר עשה את זה, ואני לא אהיה מקום ראשון בתרגיל." הוא מספר לי בעיניים דומעות, ואני יודע שהצלחתי למצוא את שורש הכאב.
"שים לב," אני ממשיך להעלות לו את המודעות, "שעד ששאלת אותי אם ילד אחר כבר סיים את זה, נראית מאוד נלהב מהתרגיל וביצעת אותו ביותר חשק." ואז מגיעה הבחירה. "אנחנו יכולים לעצור את התרגיל אם תרצה." אני מעביר את הכדור לידיו. הוא מביט בי, ונופלת עליו כעת ההבנה שרציתי שתיפול - הוא מעדיף להפסיד מאשר להיות מקום שני.
"אלוף שלי." אני רוכן לכיוונו. "תגיד לי, אתה חושב שאני מצליח להיות מקום ראשון בכל דבר בחיים שלי? מי שיגיד שכן - כנראה חי באיזשהו סרט, כי אף אחד לא תמיד נמצא במקום הראשון. אין דבר כזה, זה פשוט לא קיים."
ולבסוף, אני קורא לו לפעול, ליזום, להחליט שהקושי הוא דווקא מנוע להצלחה ולא מונע הצלחה - שהרי זו המנטרה של גישת החונכות שלי.
"אז נכון. אתה כנראה לא תוכל הפעם להיות מקום ראשון. אתה תהיה מקום שני, אבל אתה יודע מה היופי כאן? שאתה מקום שני מתוך 78 תלמידים נוספים שלי שעוד לא הצליחו את התרגיל הזה! למה שלא נסתכל על זה ככה?! זה רק מראה שאתה ממש לא גרוע. פשוט יש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט עליהם, אבל אנחנו כן יכולים לשלוט בהתנהלות שלנו."
הוא מנגב את העיניים הבורקות, מרים את הראש שלו ופתאום אומר "אתה יודע מה, אני לוקח עכשיו את כל העצבים שלי וממקד אותם כדי לנצח את זה." הפלא ופלא, ובאותה נשימה הוא סיים את התרגיל שרק לפני רגע טען שגרוע בו. את השיעור הוא סיים עם המשפט: "אני רוצה להישאר פה עד שאני אהיה בן 100."
זהו מסר שאני מאמין שישאר איתו לכל החיים. תכיר בקושי שלך, תרגיש עמוק בלב את החוסר של מה שאתה רוצה להשיג. תתבונן איך זה משפיע עליך ועליי, ובוא נבחר כעת אנחנו להשפיע על המצב בעצמנו. עכשיו קח את הקושי - העצבים, התסכול, הלחץ או מה שלא יהיה - ותהפוך אותו לכלי מנצח. כי אתה? מנצח!
