.png){kind=small}
ילדים בתקופת ההתבגרות הצעירה (גילאי 13-8) חווים שינויים תכופים במצב הרוח, עקב התפתחות הגוף והמוח שלהם וכמו כן מודעות הולכת וגדלה כלפי האנשים סביבם והרגשות שלהם. ההתפתחות הזו גורמת להם פעמים רבות לתסכול, בלבול ולעתים גם לכעסים.
ואתם, הורים יקרים, לעתים חשים באותם רגשות, שואלים את עצמכם איך הילד שלכם - שרק אתמול היה תמים ומרצה - הופך פתאום לילד דעתן, "פלפלי" ודומיננטי הרבה יותר. אני שומע מלא מעט הורים את המשפט המבוהל "זה לא הילד שלי", ולא סתם הם חשים את החשש הזה משום שהוא מתבטא בקשיים בתקשורת בינם לבין הילד ובשיתוף הפעולה של הילד.
הבעיה מתחילה בעיקר כאשר השינוי הזה אצל הילד מתחיל לעורר, בואו נאמר… את הצדדים הפחות יפים שלנו, ואז התקשורת רק הולכת ומחמירה, כשההורים מחזקים התנהגות שלילית אצל הילד ומהווים מודל לחיקוי הפוך ממה שהיו רוצים.
אז מתוך עשור של ניסיון בעבודה עם מתבגרים צעירים בני 13-8, הנה 6 דרכים חיוביות לחזק את הקשר שלכם עם הילדים:
1. הימנעו משאלות "מבוי-סתום" - תשאלו את הילדים שלכם סוגי שאלות שיגרמו להם דווקא להרחיב אינטראקציה: לשתף יותר, להביע יותר רגש, לתאר יותר פרטים קטנים.
"שאלות פתוחות" כאלו, כמו למשל: "איך היה לך היום בבית הספר?" מגרות את הילד לחשוב, להרהר ולשתף אתכם במידע;
זה בשונה משאלות "מבוי-סתום", כמו למשל: "היה טוב היום בבית ספר?" אשר מגבילה את הילד לתשובה שטחית כמו "כן" או "לא" ומונעת את הרחבת האינטראקציה של הילד אתכם.
המטרה שלנו עם השאלות היא לגרום לילד כמה שיותר להרחיב וכמה שיותר לדבר, כמה שיותר להביע את עצמו - בין אם פיזית או מילולית. כשהילד שלכם ירגיש בנוח אתכם וירגיש בטוח לשתף אתכם, שם נמצא מכרה הזהב שיאפשר לכם באמת לנהל שיח פורה ובוגר שיעצים את הילד שלכם ויסייע לו לפתור מצבים חברתיים ביומיום שלו, בין אם בבית או בבית הספר.
2. דברו את השפה שלהם - כאשר הילד ענה לכם תשובה מורחבת ויפה, אל תסתפקו בהנהון או באיזו תשובה שטחית מצדכם שחותמת את השיחה, כי באמת שחבל על הבזבוז של השיח שיכול היה להתפתח שם.
במקום זאת, ענו לילד על-ידי שאלה פתוחה נוספת, אך הפעם כזו אשר מנסחת מחדש דברים שנאמרו על-ידו ונכנסת לעומק אפילו גדול יותר.
זה יכול להתבטא באמצעות שימוש חוזר במילים ספציפיות או ברעיונות שהתבטאו בדבריו של הילד, למשל: באיזו דרך פתרת את הריב המעצבן (שימוש חוזר בביטוי של הילד) שהיה לך עם מיכאל?"
השאלה הזו גורמת לילד לחשוב עוד יותר לעומק, לחשוב על הדרך שבה פתר את האינטראקציה החברתית, להרהר בדרכים נוספות שעלולות לצוץ במוחו, והכי יפה - מראה לו שבאמת אכפת לכם ושאתם מתעניינים לשמוע אותו, מה שיגרום לילד שלכם לשתף פעולה ולהכניס אתכם למרחב הרגשי שלו!
ואם לא די בכך, תחשבו על הביטחון שאתם מפתחים לילד שלכם ביכולת לשתף את הרגשות שלו, על המיומנויות התקשורתיות ועל המסוגלות שלו להתנסח ולתמלל רגשות - שזה בעצמו אחד הדברים הכי קשים לילדים בגילאי 13-8.
3. שתפו את המחשבות שלכם - ילדים מעריכים אותנטיות, אכפתיות ומעורבות. ולכן, כאשר אתם משתפים את מה שאתם חושבים על מה שהילד משתף (כמובן לא בצורה שיפוטית, בלי "אמרתי לך" ובלי להפנות אצבע מאשימה), התדמית שלכם כמודל לחיקוי בעיני הילד שלכם מתחזקת.
הוא תופס אתכם כמנהיגים אפילו יותר ראויים, ולומד שאפשר לפנות אל ההורים שלו כדי לקבל עצה או עזרה במצבים שהוא חווה ביומיום - מה שידוע ומוכח כמפחית לחץ וחרדה, ועוזר להתגבר עם אי-וודאות שגם היא נושא שמדאיג המון מתבגרים צעירים בעודם הופכים מודעים יותר לשאלות קיומיות.
אל תשכחו שאין אדם בטוח יותר מכם בעולם עבור הילד. בדיוק כפי שהם מרגישים בנוח לפרוק מולכם את כל התסכולים, הכעסים והרגשות הקשים, הם גם מצפים מכם באותה מידה לשתף את מה שאתם חושבים ולהכווין אותם לדרך הישר. הרי ילד שמאופק מול מטפל לשם הדוגמה, יהיה לו גם הרבה יותר קשה לסמוך עליו כי הילד לא באמת מרגיש מאה אחוז עצמו.
זו הסיבה שלוקח לילדים המון זמן לבנות אמון עם מטפלים, וזו גם הסיבה שאיתי כחונך האמון נבנה מאוד מהר: כי כשאני מגיע למקום הבטוח של הילד (הבית שלו) ולסביבה שבה הוא מרגיש הרבה פחות מאופק והרבה יותר נינוח לפרוק - הוא יודע שאני רואה אותו כפי שהוא באמת, ולכן הוא גם מבין שמה שאני אומר אכן מבוסס על הרגשות שהוא העלה איתי בזמן אמת.
4. שקפו את הרגשות שלהם - אחת היכולות הכי חשובות לכל אדם, בין אם הוא הורה, מטפל, מאמן, חונך כמוני, או לא משנה מי, היא להיות מקשיבים טובים. שימו לב, לא "מאזינים טובים" - "מקשיבים טובים".
כשאנחנו יודעים להקשיב באמת כי אכפת לנו לשמוע, ולא כי אנחנו כבר מחכים לקפוץ בראש עם המשפט הבא שלנו, אנחנו לא רק בונים אמון ואמינות גדולים יותר עם הילד שלנו, אלא אנחנו גם באמת מאפשרים למוח שלנו לקלוט את מלוא האינפורמציה הרגשית שהילד מעביר אלינו.
זה אומר, הלכה למעשה, שאנחנו יכולים "להיכנס לנעליים של הילד" בצורה הכי יותר יעילה, ועל-ידי שיקוף רגשות אנחנו מסוגלים לעזור לו להבין טוב יותר מה הוא חווה ולסייע לו להתמודד גם עם הרגשות היותר מורכבים ולא נעימים שבסקאלה.
"שיקוף רגש" אומר בעקרון שאנחנו חוזרים על הרגש של הילד, ודרך כך יכולים להכווין אותו לאיך שזה מתבטא אצלו, ולהראות הבנה של משמעות הרגש הזה עבורו.
תשובה לדוגמה: "וואו, אני רואה שהמכה שמיכאל הביא לך בהפסקה ליד החברים ממש מכעיסה אותך (חזרה על המקרה והרגש). זה מעליב כשמישהו מתנהג אלינו ככה מול כולם, נכון? (המקור של הכעס = העלבון שנגרם מול כולם).
אני מבין/ה אותך (הזדהות חשובה ממש), כשזה קורה לי נהייה לי ממש חם לי בגוף ואני מרגיש את האגרופים שלי נסגרים חזק (הביטוי של הכעס = פנימי וחיצוני). אני ממש מתאפק לשלוט בכעס הזה, למרות שזה קשה. (הכוונה לדרך שנרצה לפתור את זה).
תראו כמה פוטנציאל מימשנו מהמקרה שהילד חווה באמצעות התשובה מעל, אפשר לומר שממש "סחטנו את המיץ" של התקשורת החיובית עם הילד והיינו המקשיבים הכי טובים שאפשר. כי אם לא היינו מקשיבים, אלא רק מאזינים ומחכים לענות כבר, לא יכולנו לעשות שיקוף כל כך עמוק ויעיל לרגשות של הילד. ילד שמקבל תשובה כזו - יהיה שיא המועצם!
5. קשרו מקרים דומים שקרו לכם - ילדים מאוד אוהבים סיפורים, את זה כולנו יודעים מעולה, אז פה מתבקשת השאלה: למה שלא נמנף את זה?
חלק משמעותי מאוד מלהיות מודל חיובי לחיקוי, הוא לשתף ניסיון חיים אישי ולעזור לפתור מצבים שכבר קרו לנו בעבר. בנוסף, כשאנחנו משתפים ילד מתוך הניסיון האישי שלנו ומדברים על עצמנו - קל לנו מאוד להעביר מסרים מבלי שהילד ירגיש מאוים, כי הרי לא מדברים על האחריות שלו לפתור מצבים, אלא על האחריות שהייתה לנו כשפתרנו את המצב אצלנו. הילד פשוט "במקרה" נמצא שם כדי להקשיב, לקבל רעיונות ולאמץ פתרונות שאנחנו השתמשנו בהם וכבר עבדו לנו.
מה שכן חשוב לזכור זה לא להיות "Preachers" - כלומר לא לספר את זה בצורה מטיפה של הרצאה או "נו נו נו", אלא בצורה כנה שבאמת משתפת את המקרה מתוך מקום אישי, אנושי ופתוח; והדבר השני הוא להעביר בסוף את הכדור לידיים של הילד ולשאול אותו מה הוא חשוב על המקרה שלנו או על הדבר שבה התמודדנו. זכרו: מחשבה מביאה להרהור שמביא לשיתוף!
6. הבחינו היטב בסימנים - שיחות רגשיות עם הילד שלכם עלולות לעורר תחושות לא נעימות בגוף שלו, כי הרי לדבר על רגשות הוא דבר שמאוד מפחיד ומסליד אותם - וזה תמיד איכשהו "משעמם" או שאנחנו "חופרים" או "מציקים".
אז כדי להימנע מהמצב שזה מגיע לידי כך ויוצר סלידה משיח רגשי פתוח - שזה ההפך ממה שאנחנו רוצים להשיג - חשוב שתצליחו לזהות היטב סימנים של חוסר-נוחות שהילד שלכם עשוי לשדר, כמו למשל לקוצר רוח, קפיצות ברגל, יד נמרחת על הפנים או שפשוף עיניים, פיהוק, גלגול עיניים, אנחה מותשת וכדומה.
כשסימנים כאלו מופיעים, הילד שלנו מסמן לנו שהוא מיצה לכרגע לדבר על הרגשות שלו וזה ממש בסדר לתת לו את המרחב האישי שלו בחזרה ו"לנתק מגע" שלנו. תמיד אפשר ואף מומלץ לסיים עם עידוד טוב, כמו: "תודה ששיתפת אותי ברגשות שלך! זה בוגר מצדך ממש, ואני מעריך/ה את זה."
אל תדאגו - אתם ממש לא מאבדים מהסמכות שלכם כשאתם משחררים, אלא ממש להפך. אתם גם מקטינים סיכוי לריבים (שזה מה שבאמת מערער אתכם מול הילד), וגם הילד בעצמו מעריך אתכם הרבה יותר על היכולת לתת לו מרחב וזמן כשצריך אותם.
להרשמה של בן או בת ה-8 עד 13 שלכם לתהליך הליווי שלי,
בקרו בקישור הבא ותדאגו שאתם קוראים מהתחלה ועד הסוף:
אוהב, דניאל שחר. ❤️⚡