.png){kind=small}
חודש המודעות לתסמונת טורט של שנת 2018 כבר כאן, ולפי המסורת אני רוצה לשתף סיפור קטן.
לא מזמן חזרתי מירח הדבש שלי, וילדים רבים התגעגעו כפי שהתגעגעתי אני.
כאשר שאלתי את אחד מתלמידיי בחווה "איך היה בזמן שלא הייתי", הוא ענה תשובה שריגשה אותי מאוד: "התגעגעתי מאוד לקול של הטיקים שלך."
הייתי בהלם, לא הבנתי מאיפה זה היכה בי. כל התלמידים שלי יודעים על תסמונת הטורט ותמיד הם מקבלים אותי כפי שאני, אבל זו לגמרי הפעם הראשונה ששמעתי כזה משפט.
מתוך היותי המום שאלתי אותו: "וואו, באמת? ממש ריגשת אותי עכשיו!"
בתורו הוא ענה: "כן! אתה הראשון שלימדת אותי מה זה תסמונת טורט."
על זה בדיוק אני מדבר כשאני טוען שלהשכיל אדם אחד בלבד לגבי התסמונת, יביא בסופו של דבר להעלאת מודעות עצומה. זוהי כף רגל קטנה שמבצעת צעד מאוד גדול.
אותו ילד מהמם המשיך להתעניין בטורט שלי ולשאול אינספור שאלות לגביו, ודרך דיבור על קשיים והתגברות עליהם הגענו לכך שהוא מספר לי על היותו היפראקטיבי, שקשה לו לשבת בכיתה ולהתרכז, ולפעמים מכנים אותו "מופרע".
הסברתי לו שהוא ממש לא מופרע בעיניי, ודוגמה מוכחת לכך היא ההתנהגות המקסימה והבוגרת שהוא מפגין כל שיעור ושיתוף הפעולה שיש בינינו. הסברתי לו שלפעמים קשה לאנשים אחרים להבין אותנו, בין אם ילדים או מבוגרים, אבל שזה לא אמור להפריע לנו ואנחנו עדיין יכולים להצליח אם נתאמץ ולא נוותר לעצמנו. הוא הסכים איתי שההצלחה, בסופו של יום, נועדה בשביל שיהיו לנו חיים טובים יותר. לבסוף לימדתי אותו טריק נחמד להתרכז שעזר גם לי, כילד שהיה גם כן היפראקטיבי בנוסף לטורטניק, וסיכמנו שיציע את זה למורה ובמידה והיא תאשר הוא ינסה.
מה שאני רוצה להדגיש השנה, בחודש המודעות לתסמונת טורט, הוא הכלי שהטורט משמש אותי בעבודתי, בייעודי. המון מטפלים או סוגי טיפולים - מבלי לפגוע בכבודו של אחד מהם חלילה - שומרים על מרחק מטפל-מטופל, אבל אצלי כמדריך לרכיבה טיפולית אין חיה כזאת. לא רק שאני מאפשר לתלמידים שלי לחבק אותי, לקפוץ עליי או "להתכסח" איתי (מתוך משחק כמובן) - אני גם מאפשר לעצמי להביע, לחשוף רגשות, להיראות פגיע ולהדגיש שגם אני בן אדם, שגם לי יש קושי וגם אני, כמותם, מנסה להתמודד.
ואני אגיד לכם בוודאות מוחלטת, שכאן מתבטא היופי אצל ילדים. כשאתה מדבר איתם בגובה העיניים, כחבר, תוך שמירה על גבול הטעם הטוב אך בלי דיסטנס קר ונקודת מבט עליונה, הילדים מבינים שזה בסדר להיות אנושי. זה בסדר להראות שקשה, שכואב, שמרגיז. זה בסדר להתבטא ולהניח את הקלפים על השולחן גם מול אדם מבוגר, כי הרי גם הוא מנסה להתגבר וגם הוא משתף מחייו. ועל אחת כמה וכמה אם הוא מתנהג במקום מסוים כמו ילד, אם הוא חם ולבבי, אם הוא עושה צחוקים ושטויות בלי הפסקה, אם הוא נותן גם לו, לילד, מקום שווה בדיון ואפילו את תפקיד המנהיג.
מאותו מקום עמוק קמה הגישה שלי, המודל שלפיו אני מדריך וחווה הצלחות והתפתחויות של אינספור ילדים: "לב למען הצלחה", גישה השואפת ליצור מה שאני מכנה 'ברית פורקן', במטרה לבנות את האמון הטבעי והטהור ביותר עם הילד, תוך שימוש באלמנטים שקיימים אצל ילדים ואשר הם שואפים למצוא אצל מבוגרים בעלי פוטנציאל גדול להוות שותפיהם להצלחה.
אני מתכוון להמשיך להיות האדם שמנצח את הקושי של עצמו בכל יום מחדש, ולהיות אותו שותף שלוקח את הילדים בתלם ההצלחה בזכות - ולא למרות - הקשיים שלהם. בזאת אסיים אסיר תודה לטורט שלי, המלווה שלי מכיתה ב', שהעביר אותי גיהנום אך לוקח אותי לגן עדן, והופך אותי להיות מי שאני באמת.
