top of page
  • תמונת הסופר/תדניאל שחר

לגרום למתבגר הצעיר להכיר במנהיגות שלנו מתוך ”גישת ההערכה”

עודכן: 30 בינו׳



אנחנו חיים בעולם מהיר וחסר כל דחיית סיפוקים, שאליו נולדים הילדים והנוער שלנו ובו הם מנסים לשרוד, על אחת כמה וכמה לשגשג.

בעולם כזה, שבו כהורים או כאנשי ונשות מקצוע מתעורר בנו צורך עז לגונן על המתבגרים הצעירים מהתהומות של גיל ההתבגרות ולהחזיר אותם לדרך הישר, אנו עלולים ליפול לטכניקות לא מקדמות כמו ענישה, הכרחה, הלחצה, מניפולציה ועוד הרבה טריקים ושטויות שבינינו? לא מחזיקים מים ובטח שלא יוצרים לנו מתבגר צעיר עם סיכוי להפוך למבוגר מוצלח בחייו.


אז מה כן אפשר לעשות? לפעול לפי "גישת ההערכה" שמוכיחה לנו כבר היום, פעם אחר פעם, שילדים הולכים אחרי מי שהם תופסים כמודל לחיקוי ולא אחרי מי שכופה עליהם להקשיב לו. עליהם לבחור בנו.

ולכן, ריכזתי לכם כאן 3 טיפים מעשיים ומפורטים שיעזרו לכם ללמד את הילד שלכם את גישת ההערכה!


 

1. נלמד ילדים להתייחס לכל אדם כמיוחד ולאתר מאמצים.

כן-כן, בדיוק זה. אני יודע שאומרים "לא להתייחס לאנשים כמיוחדים" כדי לא לפגוע בהם, אבל זו לא הכוונה שלי פה. בהקשר של המשפט שהרגע ציינתי, מתכוונים לאנשים המתמודדים עם מוגבלות מסוימת, ובמקרה הזה אנחנו באמת לא רוצים לגרום להם להרגיש שונים מאיתנו - הרי לכל אחד יש את ה"מגבלה" שלו.


הכוונה שלי בסעיף הזה, אם כן, היא ללמד את הילד להעניק לכל אדם (כולל אותנו) אות הערכה גדולה מהרגיל, לחפש את הדברים הטובים שעושים למענו ולהצליח לראות את המאמצים שלנו גם מעבר לתוצאות.

לדוגמה, דמיינו שהכנו לילד ארוחה חדשה וטעימה שאנחנו ממש מקווים שיאהב, אבל לצערנו - זה פחות הצליח משציפינו.


איפה נרצה שהילד ימקד את נקודת המבט שלו: בתוצאה (ארוחה פחות מוצלחת) או במאמצים שלנו (ניסיון להכין לו משהו טעים, מזין ובריא)? התשובה ברורה לנו.

ולכן, אנחנו רוצים תמיד ללמד את הילד להעריך אותנו לא בגלל שהצלחנו או לא הצלחנו לעשות משהו, אלא על המאמצים שהקדשנו למענו.

בדוגמה שנתתי, אנו יכולים לומר לילד משפט כמו: "אני רואה שלא כל כך אהבת את מה שהכנתי. מצטער, בכל אופן ניסיתי להכין לך משהו טעים שתוכל להנות ממנו. מקווה שפעם הבאה זה יצליח יותר!"


תראן איזו דוגמה מהממת, והיא מורכבת מארבעה חלקים שמעודדים הכרה במנהיגות שלנו:

  1. אנחנו אמפתיים ומשקפים את הרגש של הילד ("אני רואה שלא כל כך אהבת את מה שהכנתי")

  2. אנחנו מתנצלים שלא היה לו טעים - וזו לא בושה להתנצל, זו גדולה ואתם נותנים לילד שלכם השראה לעשות את זה גם כן!!!

  3. אנחנו מסבירים את ההגיון שמאחורי התוצאה הלא כל כך מוצלחת ("בכל אופן ניסיתי להכין לך משהו טעים שתוכל להנות ממנו")

  4. אנחנו מסיימים עם גישה חיובית וציפייה שהמאמצים הבאים יניבו תוצאה טובה יותר ("מקווה שפעם הבאה זה יצליח יותר!")

ילד שידע להעריך את המאמצים שלכם יעודד אתכם לעשות יותר למענו, ולהפך - המאמצים שלכם למענו יעודדו אותו להעריך אתכם יותר!!


זה כמובן גם אומר שבמהלך היומיום באופן כללי עלינו להוות דוגמה ומודל לחיקוי עבורם, להתייחס בכבוד והערכה מיוחדים לכל אדם בחיינו, להוקיר תודה ולתת מעצמנו.

וכן אני מודע לכך שאלו המון מילים יפות ורעיונות גדולים, אבל לא תאמינו כמה אפשריים ופרקטיים הם הופכים להיות כשאנחנו מזכירים לעצמנו שיש ילד שצופה בנו במרחק מטר מאיתנו.


2. נלמד ילדים להגדיל ראש ולעשות יותר מן המצופה.

הקטנת ראש היא תכונה נוראית בעולם של היום. לא רק שהיא תפגע בסיכויי ההצלחה של הילד בעולם המבוגר ותרחיק ממנו אנשים, אלא היא גם מקטינה את הפוטנציאל שלו כילד להצליח בתחומי העניין שלו. ומי שעוקב/ת אחריי קצת, יודעים שאני מאמין גדול בטיפוח תחומי העניין של הילד. הקטנת ראש הורסת את זה.


ילד שמקטין ראש הוא ילד שלא יצליח למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות, שיתקשה להרחיב את אזור הנוחות שלו מלכתחילה, ושיהיה לו כמעט בלתי אפשרי להתמיד בתחום עניין לטווח-ארוך מאחר וזה ידרוש ממנו חשיבה קדימה ושאיפה להשתפר ולהתפתח.


לכן, אנחנו רוצים ללמד את המתבגרים הצעירים (גילאי 8 עד 13) - שהם כבר בוגרים מספיק כדי לחפש פתרונות יצירתיים ומורכבים יותר לסיטואציות - להגדיל ראש ולחשוב מחוץ לקופסה, לראות איך אפשר לקחת את המצב הבעייתי וליצור מתוכו משהו טוב יותר, להתמקד במה כן אפשר לעשות ולא ב"אוף למה הכול חרא!"


סיפור קטן עליי שאני רוצה לחלוק אתכם. כשהתחלתי את הקריירה שלי בעבודה עם ילדים ונוער לפני כעשור כמדריך רכיבת סוסים טיפולית, החשש הכי גדול שלי היה מה הורים וילדים יחשבו או יגידו על הטיקים שלי - הקפיצות האלו בקול שקורות לי מדי פעם ואין לי שום שליטה עליהן. האם הורה ירצה לשלוח את הילד אליי?


עם הזמן שמתי לב, שבכל פעם שקפץ לי הקול מהטיקים - הגוף שלי התמלא באנרגיה! זה חלק מהעניין של תסמונת טורט, שהמוח שלי מייצר עודף של ההורמון דופמין (שאחראי בין השאר גם על תזזיתיות ותנועתיות).

למעשה, אפשר לומר שהגוף שלי הוא מכונה משומנת לייצור אנרגיה!!


כשמדריכי רכיבה טיפולית היו גומרים יום טיפול בשעה 20:00 בערב מתים לשבת על בירה כל החבר'ה - אני המשכתי להדריך בקול ואנרגיות כאילו רק התחלתי את הטיפולים! אני נשבע לכם שהם היו שואלים אותי: "דניאל, תגיד לי מה אתה לוקח לעזאזל?"


ומעבר לזה שלא התעייפתי, בכל פעם שהייתי מקבל את אחד המטופלים הרוכבים שלי, הייתי הופך את הקפיצה בקול מרגע מביך לרגע אנרגטי מהנה בטירוף - כשאני מניף את הילד באוויר מהקרקע אל גב הסוס ומשתמש בטיק כדי להפוך את הקול הבלתי-נשלט דמוי הנביחה, לקריאה של "מהההה קורה יא אלוף?!"


והנה לכם דוגמה חיה ובועטת (או קופצת) על איך אפשר להגדיל ראש ולמנף כל קושי, אפילו "מגבלה" (תמיד הצחיק אותי שטענו שיש לי מגבלה כאשר באותה נשימה אני מתפקד הרבה יותר טוב מהממוצע של בני גילי)


3. נלמד את הילד שיש השלכות (לא ענישה) לגישה שלילית.

טוב, זה ללא ספק אחד הבלבולים הכי גדולים שאני רואה. ולא רק אצל הורים שממהרים לפנות לענישה, אלא אפילו אצל אנשי ונשות מקצוע שמטילים "סנקציות" על הילדים מבלי להעניק שום אלטרנטיבה להתנהגות טובה יותר. כשזה המצב הרווח, אני לא המום כשאני שומע כמה אנשים חושבים שענישה והשלכה אחד הן.


בואו נעשה רגע סדר. בתורת המשמעת החיובית, ענישה מוגדרת כפעולה אשר מתמקדת בעבר, מכוונת לגרום לילד "לשלם על מעשיו", מנצלת כוח לרעה ומבוססת על פחד. היא יוצרת אצל הילד אחת או יותר משלוש התחושות הללו:

  1. בושה (Shame)

  2. האשמה (Blame)

  3. אלימות פיזית או מילולית (Violence)


השלכה לעומת זאת מתמקדת בהווה או משתמשת בעתיד, היא מכוונת ללמד את הילד קשרי סיבה ותוצאה, היא ממנפת מנהיגות טובה ומבוססת על הבנה. יש לנו שני סוגים עיקריים של השלכות:

  1. השלכה טבעית - השלכה שמתרחשת מכורח הנסיבות, כמו למשל לצאת לשחק במגרש בלי מעיל (סיבה) - ולהתקרר ולהפוך חולה (תוצאה). זו השלכה של הטבע ואין לנו האנשים צורך להתערב בה.

  2. השלכה מלאכותית - השלכה שאנחנו האנשים (הורים / אנשי ונשות מקצוע) מהנדסים כדי ליצור קשר של סיבה ותוצאה אשר ילמד את הילד שיעור חשוב לחיים, כמו למשל אי-הכנת שיעורי הבית (סיבה) - תעכב את הגישה למסך ותבזבז ממאגר השעות שלו (תוצאה).


כשאנחנו מענישים ילדים, וזה לא משנה אם אתם עושים את זה כהורים או אילו אני הייתי עושה את זה כחונך שלהם, אנחנו רק יוצרים אצלם יותר רגשות שליליים ומגבירים את ההתנגדות שלהם לשיתוף פעולה איתנו.

הענישה היא דרך נקמנית והרבה פעמים גם מניפולטיבית להשיג התנהגות טובה יותר, אבל כאמור בגלל שהיא מבוססת על פחד - היא לא באמת תחזיק מים, ומהר מאוד הילד יחזור לפעול בדרכים לא מקדמות.


ולכן, עלינו לדאוג את הילדים ללמוד השלכות למעשים, להבין סיבה ותוצאה, ולהכיר בגבולות בריאים - כך שיוכלו להתפתח בצורה המיטבית ביותר למבוגרים חכמים, חיוביים, מתמידנים ובעלי סיכוי הצלחה גבוה!

לפעמים יהיה זה הטבע שיעשה את שלו לגמרי לבד. לפעמים נצטרך אולי רק לתזכר פה ושם. ולפעמים פשוט נצטרך לתת לילד לטעות, ליפול וללמוד לקום וללכת בדרכים מיטיבות יותר.

כהורים, כאנשי ונשות מקצוע, זו חובתנו.


 

להרשמה של בן או בת ה-8 עד 13 שלכם לתהליך הליווי שלי,

בקרו בקישור הבא ותדאגו שאתם קוראים מהתחלה ועד הסוף:

אוהב, דניאל שחר.

53 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page