top of page
  • תמונת הסופר/תדניאל שחר

הילד "מלשין" או מדווח? מה שחשוב לדעת על מצבים חברתיים בין ילדים



לא מעט מקרים קורים במהלך היום של הילדים בבית הספר, ונוצרות אינטראקציות על גבי אינטראקציות ביניהם. חלקן שליליות, חלקן חיוביות, אבל מה שבטוח הוא שהילדים בודקים גבולות חברתיים, לומדים אחד את השני, ומתחילים להבין איך להסתדר זה עם זה.


אולם לנו המבוגרים, בין אם אנו ההורים או מורים / אנשי ונשות מקצוע - זה יוצר הרבה פעמים בלבול בהתנהלות של ילדים אחד עם השני (וגם מולנו), ואנחנו לא תמיד לגמרי מבינים איך צריך להגיב לילד שבא לספר לנו על מקרה שקרה.


אז איך נדע אם הילד "מלשין", ואיך נדע אם הוא "מדווח"? מה ההבדלים ביניהם ואיך להתנהל בכל אחד מהם? המשיכו לקרוא, התשובה שלי נמצאת ממש כאן במאמר.


 

1. חשוב להבין את התפתחות הילד


רגע לפני שצוללים לחלק היותר מעשי, אני תמיד אוהב ללמד את התיאוריה שנמצאת מאחורי הפרקטיקה; אגב, כך גם בנוי הקורס הדיגיטלי שלי "מתבגר על הקשיים" - שמלמד איך לייצר לילד תחושת מסוגלות ולקדם את המנהיג שבו, ועל-ידי כך להפחית תסכולים וכעסים. ממליץ בחום לבדוק אותו, הערך שתקבלו שם בתמורה ל-97 ש"ח בלבד זה פשוט לא נורמלי.


אז מה שחשוב לדעת זה שבשנים הראשונות לילדות, ילדים מתחילים להבין את הקונספט של גבולות ומסגרת. כשהם באים לדווח על ילד אחר - יהיה זה אח בבית או חבר בבית הספר - הם לא עושים את זה מעין צרה או כדי "להלשין", אלא הם מדווחים כי הם מבינים שקרה מקרה שמקובל או שלא מקובל עלינו המבוגרים שהציבו את אותם גבולות ומסגרת.

למעשה, הם מראים לנו שהם יודעים להבדיל בין הנכון לשגוי, ומגיע להם אחלה של חיזוק חיובי על שהצליחו להבחין במעשה שגוי ולדווח עליו.


כאשר ילד צעיר (בגיל 7 ומטה) מספר להורה שמישהו עשה מעשה שלא מקובל, הוא עושה זאת גם לשם דיווח, אבל פה גם נוסף הרצון לזכות לתשומת לב. במילים אחרות - הוא רוצה לא רק לדווח על משהו שגוי שנעשה, אלא גם לקבל מאיתנו פידבק שהוא, בשונה מהילד האחר, לא מתנהג בצורה כזאת.


אנחנו עשויים לשמוע משפט כמו: "איתמר הרביץ לדני בהפסקה וזה אסור, אבל אני לא הרבצתי לדני." כלומר הוא יציין שהוא מופרד מן המעשה שנעשה, כדי להעביר לנו בעצם את המסר שהוא כן עשה את הדבר הנכון. ילדים בוגרים יותר עשויים גם להוסיף בסוף "למרות שרציתי להרביץ לו גם" במטרה להבליט אפילו יותר את ההתנהגות הטובה שלהם.


2. התבוננות לפני התערבות


אוקי, אז לפי הנקודה מעל, הבנו שיש כאן צורך לדווח על מעשה שגוי שנעשה, מתוך ההכרה שמתחילה אצל הילד בקונספט שבין שגוי לנכון, וההבנה של גבולות ומסגרת.

העניין הוא, שהמון פעמים אנחנו שומעים רק צד אחד במשוואה. קרו לא מעט מקרים בהם הורים של חניכים שלי סיפרו לי שהילד שלהם דיווח על עוול שנעשה לו, כאשר בדיעבד התברר שגם הילד שלהם עשה עוול לצד השני - והרבה פעמים הילד שלהם הוא זה שהתגרה והתחיל.


אז הנקודה שלי פה היא שרגע לפני שאנחנו ישר רצים ליצור קשר עם ההורה של הילד האחר, או להתקשר זועמים למורה, ננסה להקשיב (אם המקרה מסופר לנו בדיעבד) או להבחין (אם אנחנו נמצאים בזמן אמת בשטח) מה קורה שם בתוך האינטראקציה. גם לילד שלנו, וכן - גם נבקש לקבל מההורה השני את נקודת המבט מצד הילד שלו, ולעבוד בשיתוף פעולה כדי לעזור לילדים להגיע לפתרון בריא ומקדם.


חשוב להיות מודעים לכל הסיפור ולראות את שני צידי המטבע לפני שאנחנו מחליטים איך להתערב, כי הקשבה רק לצד אחד יוצרת לא פעם ולא פעמיים יותר בלאגן ונזק מאשר תועלת.

לנו המבוגרים יש ארסנל כלים הרבה יותר רחב מאשר להאשים ילד אחר במקרה שקרה, יש לנו יכולות לוגיות (היגיון) ושכליות מורכבות שיכולות לסייע לנו לעזור לילדים לפתור את המצב באופן שלא רק יהיה הרבה יותר יעיל - אלא יהווה גם מודל לחיקוי עבור הילדים, שידעו איך לפתור את המצב להבא.


בנוסף, אל תשכחו שכמו שכתבתי מעל, ילדים הרבה פעמים מדווחים בשביל תשומת הלב שהם רוצים לקבל מאיתנו, ולכן לעשות דרמטיזציה והגזמה של המקרה היא מעשה נפוץ מאוד בקרב ילדים. זה יכול לנבוע מרצון לתשומת לב, אך כמו כן כדי לשקר ולהתחמק מעונש במידה והם אכן אחראיים למקרה שלילי שקרה עם ילד אחר - וחשוב ללמד השלכות במקרה כזה.


3. התעלמות כשמדובר בהלשנה


בואו נעבור כעת מדיווח - להלשנה. "הלשנה" מתרחשת כאשר לא נעשה דבר מוסרי שגוי, והילד מתלונן רק לשם קבלת תשומת לב. הבעיה היא, שתשומת הלב שהוא מנסה לקבל נעשית בצורה שלילית. במקום להתנהג התנהגויות חיוביות ולקבל פידבקים עליהן, הוא מתעסק בלספר מה כל ילד אחר עשה - כשאין בכלל סיבה לדווח כי לא נעשתה התנהגות פוגענית.


למשל, ילד שבא לדווח על ילד אחר שמחטט באף. זה לא עניינו, הילד האחר לא עשה שום דבר רע, ובנוסף זה גם פוגע בילד האחר ומביך אותו. עוד דוגמה היא אם "חבר נתן לילד אחר עפרון ולי הוא לא נתן." ילדים בוחרים את החברים שלהם, ומן הסתם אלו החברים שירצו להעניק להם דברים. לא באמת נעשתה פה התנהגות פוגענית, הילד שלנו יכל באותה מידה פשוט לגשת לבקש עפרון מילד אחר והיה מקבל בקלות.

לעומת זאת, אם אף ילד לא נותן לו עפרון, פה כבר יש התנהגות פוגענית כי עשוי להיות מדובר בהחרמה או בהחרגה סיסטמתית שאותה אנחנו רוצים לעצור בהקדם.


אז כשמדובר בהלשנה, כלומר בהתלוננות על התנהגות שאינה פוגענית, אנחנו צריכים להתעלם כדי לא לחזק את ההתנהגות הזו. השאיפה שלנו תהיה תמיד לחזק התנהגויות חיוביות ובריאות, וברור לכולנו שילדים לא אוהבים "הלשנה" וזה דווקא יעכב את הילד שלנו מלהשתלב חברתית.


מה שאפשר לעשות כשילד בא "להלשין" זה לזהות את הרגע הזה (קל מאוד לזהות כשאתם מכירים את הבעת הפנים, הקול ושפת הגוף שהילד שלכם משתמש בה להתנהגות הזו) וישר לשנות נושא - לשאול אותו שאלה על משהו שמעניין אותו כדי להסיח את דעתו.

אם פספסנו את הרגע וההלשנה בוצעה, נסביר לו בצורה קצרה וקולעת (כי יותר מדי תשומת לב תחזק את דפוס ההלשנה הרי) שההתנהגות שהוא מדבר עליה היא מותרת ובסדר גמור, ושאין שום צורך לספר לנו על כאלו דברים.


4. כשהלשנה היא טכניקת ויתור-עצמי


פעמים רבות, ילדים יעדיפו שאנחנו המבוגרים נפתור עבורם את הבעיות ואת הסיטואציות המאתגרות שמחייבות אותם להרחיב את האזור הנוח שלהם. עכשיו, אין שום בלעזור לילד למצוא פתרונות, אבל פה בדיוק נמצא ההבדל - לעזור לילד למצוא בעצמו את הפתרון, כלומר להוביל אותו לידי חשיבה עצמאית על הפתרון, ולא שאנחנו נפתור את הבעיה עבורו.


כשאדם מבוגר פותר לילד סיטואציות מורכבות פעם אחר פעם, הוא מונע מהילד לפתח חשיבה מחוץ לקופסה, ופוגע ביכולת שלו להאמין בעצמו, ליזום ולקבל החלטות. בנוסף, זה "גונב" לילד את חווית ההצלחה והופך אותנו לגיבורים, במקום את הילד.


יחד עם זאת, חשוב גם להיות מודעים למצב הספציפי שמדובר בו, כי ילדים לא תמיד בשלים לפתור מצבים מורכבים מדי, הן ברמת ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם (כלומר יכולות שכליות לא מלוטשות מספיק) והן ברמה הרגשית (כשלא תואם גיל / מדובר בסיטואציה לא אתית או לא בטיחותית).


במצב למשל שבו ילד בין גילאי 8 עד 13, מה שנקרא "מתבגר צעיר", נחשף בטעות לתכנים פורנוגרפיים - נהיה אנחנו אלו שלוקחים את מושכות המנהיגות ועושים סדר בדברים, כמו להסביר מדוע זה לא תואם גיל, מדוע זה לא באמת מייצג את המציאות, ומה הסכנות בלהיחשף לתוכן כזה שעשוי גם להיות פוגעני כלפי נשים.


אבל אם מדובר בקושי חברתי של הילד, בהחלט נשאף לתת לו להתמודד עם המצב בעצמו. כן ניתן לעודד אותו ולהעביר לו את המסר ש"אני יודע ובטוח שתצליח למצוא פתרון למצב הזה. אתה מסוגל לפתור את העניינים שלך גם כשהם קשים."אם דרושה מעט עזרה, אפשר לגרות את הילד לחשוב באמצעות שאילת שאלות יעילה. הפוסט הזה מסביר איך לעשות זאת!


5. כשהלשנה היא דבר חיובי


אז אם לאורך הפוסט הזה הבנו ש"הלשנה" משמשת פעמים רבות כדרך של ילדים לקרוא לתשומת לב, אנחנו לא רוצים לבטל את הצורך הרגשי הכל כך חשוב הזה שלהם. לכן, לעולם לא נגיד לילד משפט כמו "תפסיק להלשין כל הזמן". במקום זאת, נעניק תשומת לב וזמן איכות בצורה חיובית ומקדמת שהיא כן נעימה לנו, וכך נכחיד את הצורך בהלשנה לקבלת תשומת לב.


אבל יש דבר נוסף שחשוב מאוד לגעת בו, משהו שהופך את כל הקונספט הזה של "הלשנה" לחיובי ואפילו חיוני עבור הילדים. לא מעט פעמים, "הלשנה" משמשת לא רק למשיכת תשומת לב, אלא גם לדרך שלהם לבקש עזרה.

מאחר ולילד אין עדיין את היכולות השכליות המלוטשות שיש לנו המבוגרים, הם לעתים לא לגמרי יודעים (או שנבוכים) לבקש מאיתנו עזרה.


אל תשכחו שבתקופת ההתבגרות הצעירה (גילאי 13-8) ילדים גם מתחילים להיות מאוד מודעים לסביבה שלהם ולמה שאומרים עליהם, והדימוי העצמי משחק את התפקיד הגדול ביותר בתקופה זו מאשר לכל אורך חייו של האדם, ולכן הילדים חוששים גם להראות "חלשים" - מה שעשוי לגרום להם להימנע מבקשת עזרה רק לשם הצגת "תדמית חזקה".


חשוב לזכור שכאשר ילד מרגיש מאוים או מפוחד, הוא יפנה לקבלת עזרה מהמבוגר שעליו הוא סומך - בין אם אלו מורים, אתם ההורים, או אנשי מקצוע כמוני שאני חונך של מתבגרים צעירים - ושם אין דבר כזה "הלשנה היא התנהגות שלילית".

ואל תבלבלו "בקשת עזרה" עם "דיווח" - כי בעיני הילד הם לא לגמרי אותו הדבר.


דיווח בעיני הילד הוא המקביל של פנייה לרשויות בעיני אדם בוגר, זו דרך לשתף על עול שנעשה לאחר ולממש את האזרח - או האדם - הטוב והמוסרי שאנחנו.

בקשת עזרה, לעומת זאת, נועדה ככלי עבור הילד להציג קושי שהוא עצמו לא מצליח לפתור, ולגייס אותנו עבור פתרון הקושי. ומאחר שברור לנו שלעולם לא נרצה להפנות לילד גב בעת בקשת עזרה מוצדקת, אלא דווקא לחזק התנהגות כזו, נבחן את האפשרות להוביל אותו לפתרון ובמידת הצורך אף לפתור את המצב עבורו (בהתאם למה שהסברתי בסעיף מעל).


6. הימנעות מתיוגים


אחד השינויים הכי גדולים שאנו המבוגרים צריכים לעשות כדי לגדל ילדים שיהפכו לבוגרים מסוגלים ומוצלחים - זה להפסיק לתייג ילדים כ"מלשנים" / "בכיינים" / "קנטרנים" / "קוטרים" / "מנג'סים" / "מתעלקים" / "משגעים את המוח", ושלל אוצרות.


כפי שלמדנו בפוסט הזה, מדובר בהתנהגות די מורכבת שיש לה מספר מניעים ומספר זוויות, ולא ניתן לקבוע באופן מידי ושטחי שילד הוא X או Y כאשר כל שיתוף יכול לנבוע מצורך אחר שלו. עלינו להשתמש ביכולת השיפוט ובכושר ההבחנה שלנו על-מנת להגיב בהתאם לאותו צורך המשתנה בכל סיטואציה.


כשנעשה זאת בחוכמה, הילדים שלנו ירגישו בטוחים ומוגנים יותר, מסוגלים יותר רגשית, שכלית ופיזית, ויוכלו לפתח את הבגרות הדרושה כדי להפוך לבני-אדם מוצלחים שיודעים לפתור בעיות ולהוביל את חייהם למקומות טובים יותר.


 

להרשמה של בן או בת ה-8 עד 13 שלכם לתהליך הליווי שלי,

בקרו בקישור הבא ותדאגו שאתם קוראים מהתחלה ועד הסוף:

אוהב, דניאל שחר.

18 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page